החלטה בתיק סע"ש 25086-12-12

1.         בפני בקשת המבקשים (הנתבעים) לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, אם וככל שתידחה התביעה שהוגשה כנגדם.

טיעוני הצדדים

2.         לטענת המבקשים, יש לחייב את את המשיב בהפקדת ערובה נוכח העובדה כי אין הוא תושב מדינת ישראל כי אם תושב השטחים, ומאחר ואין לו כל נכסים במדינה. המבקשםי טענו כי בנסיבות אלה, ככל שלא יחויב המשיב בהפקדת ערובה, והתביעה כנגדם תידחה תוך פסיקת הוצאות, הרי שמאמציהם במסגרת הליך זה, ייעשו לריק.

3.         בתגובתו ציין המשיב כי סיכויי התביעה טובים וכי העובדה שהמשיב תושב השטחים, אין בה כדי להוות עילה מספקת להפקדת ערובה.

דיו והכרעה

4.         בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן- תקנות בית הדין לעבודה) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1983, הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 [דב"ע (ארצי)  נד/189-9 דניאל סוסנוביק - מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218 - 3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

5.         בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו. 

6.         ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה בבתי הדין לעבודה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU  (ניתן ביום 16.7.03, פורסם במאגרים האלקטרוניים, להלן : " פרשת אבו נאסר"), שם נקבע כי השיקול העיקרי להטלת החיוב במתן ערובה הוא סיכויי ההצלחה בתביעה, והשיקול המשני במעלה הוא יכולת גביית הוצאות הנתבע מהתובע, וכי "אל מול אלה עומד השיקול כבד המשקל של ההיענות לבקשה להטלת ערובה, והוא שמא, מפאת עוניו יידחה התובע משעריו של בית המשפט" (סעיף 4 לפסק הדין).

7.         כמו כן, הזכיר בית הדין הארצי באותה פרשה את ההלכה לפיה בבואו של בית הדין לעבודה לדון בשאלת החיוב בהפקדת ערובה, יביא בחשבון את המיוחד במשפט העבודה (דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל-הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כ"ט 391, 394).

8.         בפרשת אבו נאסר, נקבע בהקשר הצריך לענייננו, כי עצם היותו של בעל דין תושב השטחים, אין בו, לכשעצמו, טעם לחייבו בהפקדת ערובה, וכי  יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו, בשים לב, לשני פנים אלה: הפן האחד - כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור תידרש מן העובד הוכחה ראשונית, לכאורה, ולו ראשית ראייה הנלמדת מפני הדברים שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה, כשהוכחה ראשונית זו תפחת במשקלה, כאשר המדובר בתביעה למימוש זכויות סוציאליות המוקנות מכוח משפט העבודה; הפן האחר - נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי טובים סיכויי התביעה וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו ככל שיוטלו עליו.

9.         בפרשת אבו נאסר נקבע אף חריג לכלל זה, לפיו במקרה בו התנהגותו של בעל דין מצביעה על התחמקות מביצוע פסק דין או החלטה ו/או הטרדת בעל הדין השני- יהא מקום לשקול להטיל עליו ערובה.

10.        ומן הכלל אל הפרט.

11.        כאמור, בהתאם להלכה הפסוקה, עובדת היותו של המשיב תושב השטחים אין בה לכשעצמה כדי להוות עילה לחייבו בהפקדת ערובה, ואין היא מהווה טעם מספיק לפגיעה בזכותו החוקתית לגישה לערכאות.

12.        בחינת המקרה לגופו, מעלה כי עיקר תביעתו של המשיב עניינה מימוש זכויות בתחום משפט העבודה המגן (לרבות פיצויי פיטורים; דמי חגים; העדר הפרשות לקרן פנסיה; פדיון ימי חופשה; הוצאות נסיעות ודמי הבראה) הנובעות מתקופת עבודתו וסיומה אצל הנתבעים.

בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת אבו נאסר, במקרה שכזה, ניתן להסתפק בראשית ראיה, וכזו נמצאה בתביעתו של המשיב.

13.        המבקשים לא העלו טענות ולא הביאו כל ראיה לנזק העלול להיגרם להם מעצם ההתדיינות עם המשיב, ואף לא הצביעו על טעם מיוחד אשר יקשה עליהם להיפרע ממנו, ככל שיוטלו עליו הוצאות משפט.

14.        כמו כן , לא נטען בבקשה כי התביעה נמחקה בעבר תוך חיוב המשיב בהוצאות וכי אלה לא שולמו,  ואף לא מצאתי כי התנהגותו של המשיב מצביעה על התחמקות מביצוע פסק דין. 

14.        נוכח כל האמור, ובפרט בשים לבל לעובדה שעסקינן בתביעה למימוש זכות סוציאלית המוקנית מכח משפט העבודה  המגן- הבקשה להטלת ערובה - נדחית.

15.        בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.